פרופ’ דפנה יואל

בנות [1] ובנים לא שייכים לשני סוגים נפרדים של אנשים. לרוב בני האדם יש פסיפס ייחודי של תכונות ויכולות, חלקן נפוצות יותר אצל גברים/בנים ואחרות נפוצות יותר אצל נשים/בנות.

הדבר נכון גם לגבי המוח – המוח של כל אחת ואחד מאיתנו הוא פסיפס ייחודי של מאפיינים ״נקביים״ ו״זכריים״. אבל במקום שנראה את הפסיפס הייחודי של כל תלמיד/ה, אנחנו רואים בת או בן.

הסיבה לכך היא הבינאריות של מגדר כמערכת חברתית – אוסף האמונות, הנורמות והמנהגים לגבי בני אדם עם איברי מין נקביים וזכריים. וכך, במקום – חנוך לנער/ה על פי דרכו/ה – אנחנו מחנכים את הנערות והנערים על פי איברי המין שלהם. מחזקים בנים על הצלחה אקדמית ונוזפים בהם על התנהגות מפריעה. מחזקים בנות על התנהגות ראויה ומבקרים אותן על אי הצלחה אקדמית.

תופסים הצלחה של בן בלימודים כמעידה על יכולת, והצלחה של בת כמעידה על השקעה – מיתוס הגאון והחרשנית [2]. כמובן שלא כל המורים מתנהגים כך כל הזמן כלפי כל הבנות והבנים. אבל כולנו מוטים ולהטיות הללו, שמצטברות לאורך השנים, יש השפעות ארוכות טווח [3].

חינוך לשוויון מגדרי הוא חינוך שמנסה מצד אחד לייצר עבור התלמידים/ות עולם ללא מגדר, כלומר, עולם בו להיותם נקבות או זכרים אין משמעות חברתית או אקדמית, ומצד שני חושף בפניהם את המנגנונים בהן מערכת המגדר משפיעה עליהם ועל אחרים.

לקריאה נוספת, Joel & Vikhanski, Gender Mosaic: Beyond the Myth of the Male and Female Brain, בקרוב בעברית

[1] https://www.pnas.org/content/112/50/15468

https://www.twimtlv.com/openingevent-daphnajoel

[2] https://falk.huji.ac.il/sites/default/files/falkheb/files/digest_23.pdf

[3] https://www.sciencedirect.com/science/article/abs/pii/S0047272718301750